על כותב תוכן
כשאני כותב תוכן בכלל ותוכן שיווקי בפרט אני חש עצמי כמשרתם של אדונים. לא משרת שהוא עבד נרצע התלוי בחסדיהם אלא מעין שותף סמוי. אני כותב עבורם. התוכן שייך להם. כשאני מסיים לכתוב אותו הוא אינו שלי עוד. זה מרגיש קצת כמו אם פונדקאית.
היא לא יכולה להרשות לעצמה להתחבר רגשית אל פרי בטנה, שאותו הרתה ושהוא הבשיל ברחמה. מרגע צאתו לאוויר העולם היא מוסרת אותו לאם שתגדל אותו. מעתה ואילך, היא אומרת, חייבת להגיד לעצמה, התינוק הזה שאותה ילדת אינו שלך.
יעברו שנים, התינוק יגדל. יהיו לו חיים משלו, חיים עצמאיים. אחת בכמה זמן היא ודאי תהרהר, מה עלה בגורלו. לאן הובילו אותו חייו. תשעה חודשים הרתה אותו, נשאה אותו ברחמה. בכל יום, בכל שעה, בכל רגע היא הכינה עצמה לרגע הפרידה. היא לא התירה לעצמה להתקשר אליו, לחוש ולחשוב כי הוא שייך לה, כי הוא לא.
כשהיא הרתה אותו היא הקפידה על כל הבדיקות, שמרה על אורח חיים נכון, בריא, נמנעה ממאמץ, אכלה מסודר. אני יודע שלא אני אהיה חתום על הטקסט שלי- שהרי אני אם פונדקאית- ובכל זאת, אני כותב אותו ביראת (שלא לומר- בחרדת) קודש. שוקל בקפידה כל מלה, האם ראוי שתיכלל בטקסט או אולי נכון יותר, מתבקש, לגרוע אותה. היא אינה מוסיפה כל ערך קלורי. היא סוכר. מתוקה אבל מזיקה. היא קלוריה ריקה, מיותרת.
אני שב ועובר על הטקסט (כתיבה שיווקית עלולה לגרום לצריכת מזון מהיר, שומני, עתיר כולסטרול…) גורע ממנו שומנים, סוכרים, סרחי עודף, טעמים לפגמים. אני מקציע ומשייף אותו. מה הסיפור עשוי לשאול מישהו, כולה טקסט שיווקי. חפיף. תזרום.
לא. לא אני. אני – מודה ומתוודה – כי גם טקסט שמטרתו היחידה היא לצרכי קידום (מאמר של כותב תוכן איכותי לצורך קידום אורגני) אני כותב באותה יראת/חרדת קודש, כאילו עתידי מונח על כפות המאזניים; כאילו על פי הטקסט הזה, הזורם לכאורה, הקליל, אני עתיד להישפט; כאילו על פיו אמור להיגזר דיני לשבט או לחסד- להמשך העסקתי או "אנחנו מודים לך על שירותך".
והיא חושבת, האם הפונדקאית: איך היו חיי עשויים להיראות אילו ילדתי, בבת עיני, היתה נשארת בחזקתי; אילו אני, אמה, הורתה, הייתי מגדלת אותה ולעולם היתה מזוהה ומוכרת כבתי.
עצתי לכל מי שמתלבט האם לכתוב תוכן מכל סוג שהוא לאתרים, לרבות ואולי בעיקר תוכן שיווקי: לכו על זה. זו התנסות מעניינת, מעשירה, מעצימה. אין כתיבה סתמית. כל כתיבה היא אימון, תרגול. וכל כתיבה היא שיעור, אם פתוחים וקשובים ללמוד אותו.
ולעולם אל תרגישו מנוצלים, מקופחים, מבוזים, מושפלים. אלמלא אתם, האם הפונדקאית, ספק אם תינוקת מרטיטת לבבות כזאת היתה באה לעולם, ורק אתם וההורים שיגדלו אותה יודעים כי אתם הריתם אותה. כי אתם ילדתם.
הכותב – אברהם שרון
